מה קורה כששלושה אחים רבים על ירושת אביהם?

ההצגה “לא לריב” בתיאטרון “הקאמרי” עוסקת בשני אחים ואחות, שכל אחד מהם זקוק לכסף שהותיר האב, ולמרות שמעל פני השטח הם שומרים על אחדות משפחתית, מתחת מתחילה לבעבע לבה רותחת של חשבונות ישנים, קנאות וזיכרונות שעולים וצפים מילדותם ומבגרותם

צילום: רדי רובינשטיין

מימין לשמאל: גור קורן, דביר בנדק, עירית קפלן וירדן ניקפהמה בהצגה “לא לריב”

“לך תאכל פתיתים”, כך פונים שלושת האחים זה לזה כמילת קוד ל”תפסיק לדבר שטויות”, “אל תבלבל לי את המוח”, “נמאסת” ועוד, כשהם נפגשים במשרדו של עורך הדין לשם קריאת הצוואה של אביהם שנפטר.

ההצגה “לא לריב” בתיאטרון “הקאמרי” עוסקת בשני אחים ואחות, שכל אחד מהם זקוק לכסף שהותיר האב, ולמרות שמעל פני השטח הם שומרים על אחדות משפחתית, מתחת מתחילה לבעבע לבה רותחת של חשבונות ישנים, קנאות וזיכרונות שעולים וצפים מילדותם ומבגרותם.

ניתן היה בקלות להפוך את ההצגה לדרמה משפחתית נוקבת ורצינית. אבל זו הצגה מצחיקה – מאוד מצחיקה ושנונה, ושמה הוא כמובן אירוני כיוון שלכל אורכה – האחים אינם מפסיקים לריב.

את תפקיד “האח הקטן” זה שהאחים הגדולים נהנים “לטרטר” ולצחוק עליו, כמנהג אחים גדולים לאח צעיר, מגלם גור קורן. לצידו, עירית קפלן הנהדרת כאחות הגרושה הזקוקה לכל גרוש מירושת אביה, והאח הבכור – דביר בנדק, בטלן “רוחני” שמסתובב שנים רבות בעולם, מאמין באהבה חופשית ובלגליזציה של קנביס ובעיקר מרגיש שהוא “מעל” הדברים החומריים – כמו רכוש וכסף, עד ש….

בזמן קריאת הצוואה מתברר לאחים המופתעים, על ידי עורך דין קצת מטורף, בכיכובו של נדב אסולין, שבין היתר גם מנסה ליצור “העדפה מתקנת” לשסע שבין מזרחיים לאשכנזים, בין אם הדבר קשור או בין אם לא, שבתוך הצוואה כלל אביהם בחורה צעירה, שמאוחר יותר מתברר שהיא נערת ליווי.

דביר בנדק, עירית קפלן וגור קורן קוראים את הצוואה ב”לא לריב”

מכאן ואילך, בשרשרת של פעולות מצחיקות ודינמיקה משפחתית מפתיעה, מנסים האחים לברר מדוע זכתה אותה אשה צעירה לרשת את אביהם ובעיקר – מנסים לשכנע אותה לחתום על כתב ויתור על דירת ילדותם, כדי שהדירה תישאר ברשותם. בלי לעשות ספוילרים, אומר שמה שנראה נכון וצודק – הופך להיות אחר לגמרי במארג היחסים בין כל הדמויות.

פעמים רבות נשענת הצגה, בין היתר, על אנסמבל מוצלח. גם כאן, כוחה של ההצגה הוא בסינרגיה ובאנרגיות המעולות בין השחקנים: גור קורן (שהוא גם המחזאי), עירית קפלן, ודביר בנדק  – שסוחף צחוק מהקהל כשהוא מופיע על הבמה כ”ביטניק” מזדקן. כנרת לימוני מגלמת את מזכירתו של עורך הדין, שדואגת לדווח לאחותה התאומה על כל צעד ושעל של ההתפתחות בסאגה המשפחתית, שמתרחשת מול עיניה במשרדו של האדבוקט, נדב אסולין, כשאת תפקיד נערת הליווי עושה ירדן ניקפהמה היפה.

ההצגה, הרוויה בפאנצ’ים מצחיקים עד דמעות, נוגעת בהיבטים שונים בחייה של המשפחה הזו, אבל למעשה היא מדברת על כל אחד מאתנו: אהבה וקנאה בין אחים, אובדן הורה, ירושה וכספים שגורמים למשפחות רבות להתפרק לעיתים ובעיקר – העובדה שזה מחזה כל כך עכשווי ושנון, שיוצר שעה וחצי של צחוק ודמע.

גם התפאורה שלכאורה כל כך מוכרת – משרד, דירת מגורים ועוד – עובדת בטכניקת “הקיר הרביעי” המאפיין את התיאטרון הריאליסטי, קיר שקוף ודמיוני המספק לצופים הצצה אל תוך חייהם וביתם של אנשים שונים. אבל כאן בהצגה, בדינאמיות שנוצרת על ידי סיבוב התפאורה בכל כמה דקות (שיצר ערן עצמון), נוצר על הבמה מסע שלם של חללים אורבניים, ושל קירות שקופים, המספקים לנו הצצה אל “השכנים בדלת ממול”, מה שיכול לקרות בקלות גם אצלי ואצלך.

מימין לשמאל: נדב אסולין, דביר בנדק, עירית קפלן וגור קורן ב”לא לריב”

בימאי ההצגה הוא גלעד קמחי, המנהל האמנותי החדש של תיאטרון “הקאמרי”, בשיתוף פעולה נוסף עם המחזאי גור קורן. השניים אחראים, בין היתר, גם על ההצגה “רומיאו ואמא” וכן על ההצגה “המוגבלים” בתיאטרון “בית ליסין”, שזכתה בפרס הצגת השנה בפרסי התיאטרון. הם מביאים דרמה משפחתית, שגורמת לנו בעיקר לצחוק – לא רק על השחקנים שמציגים על הבמה, אלא גם קצת על עצמנו.

טולסטוי כבר אמר: “כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו אבל האומללות, אומללות כל אחת בדרכה”. דרך ההצגה ניתן להרוויח הצצה אל אמירה מודרנית יותר: האושר והאומללות כרוכים זה בזה ומספקים לנו לעיתים הזדמנויות לעשות תיקון גם עבורנו וגם עבור הקרובים אלינו במערכות היחסים שקצת נשברו או נפגמו ובסופו של דבר – האהבה מנצחת. עם המסר האופטימי הזה, יצאתי עם חיוך גדול והדבר הראשון שעשיתי – זה לכתוב לאחיי ואחותי שאני אוהבת אותם.

“לא לריב”, תיאטרון “הקאמרי”.