“בואו נודה על ‘האמת’, כשאנחנו מתבוססות ברגשותינו כולנו ‘פולניות’ ובמחילה מכבודנו כמובן”

דליה ערן, פסיכותרפיסטית המתמחה באינטליגנציה רגשית, מסבירה למה כשאנו צודקות, אנו סובלות

מאת: דליה ערן

הכותבת היא ‏פסיכותרפיסטית, מנחת קבוצות, מרצה, מאמנת ומטפלת, סופרת ילדים, עם התמחות באינטליגנציה רגשית יישומית.‏

דליה ערן: “בזוגיות אין מצבי הישרדות, יש אותנו ואנו יכולים/ות לבחור מה מגדיר אותנו ואיך אנו רוצים לפתור את הבעיות באמת מבלי לפתור אותנו”

במאמר זה ברצוני להתייחס להרגלים ולמזג האוויר ההפכפך בתוך מערכות יחסים כשהסיבה היא: צדק וגזירת קופון הנחה לטובת הרגשות שלנו. ככה זה כשבמרכז יש תמיד תחרות על מי יקבל מה, מתי וכמה. אבל השאלה היא – האם זה באמת מה שחשוב?

במהלך שנותיי כמטפלת המוטיב החוזר והבולט מאוד הוא התלות הרגשית שלנו בתגובת האחר. מתברר כי מעשיהם של האחרים, ובמיוחד של הקרובים לנו ביותר, משפיעים על סדר היום הפנימי שלנו בצורה שמכתיבה את התגובות, את הבחירות ואת התוצאות שלמרבה הצער בדרך כלל אינן מיטיבות איתנו.

מכאן מתחיל כדור שלג רגשי והתנהגותי שבסופו אנחנו לא מכירים את עצמנו ולא את בן/ת זוגנו. אתמול היה סקס מטורף והיום בא לכם לחנוק מישהו ולא שבזה זה נגמר, אתם גם מאוד אומללים וסובלים. בסך הכל, אתם גם סובלים וגם מתלוננים ובאופן מוזר רוב הדברים לא באמת נפתרים כי זו לא הפעם הראשונה שאנחנו טוחנים את הדעת, הנפש והגוף באותן סוגיות.

היכולת הקוגניטיבית שלנו, ניסיון החיים והמשאבים אמורים לעמוד במבחן המציאות דווקא ברגע האמת/קונפליקט ולאו דווקא כשהכל נעים וטוב. או אז הרכות, ההבנה, האמפטיה והחמלה נמחקים באחת ומה שיוצא מאיתנו זה אדם במצב הישרדות שנלחם על חייו. אם נבדוק את רמת הכעס, הדריכות, השיפוטיות והביקורת המגויסים לרגע של ויכוח עקר, נראה שאנחנו מגייסים טילים וטנקים לחיסול ממוקד במקום לגייס תקשורת ואת המשאבים שיש לנו לפתרון הבעיה.

אנחנו עושים כך כי מוקד הבעיה הפך להיות הזולת ולא באמת הבעיה שעומדת על הפרק. בזמן ויכוח שאין בו שום כבוד הדדי, הקשבה או רצון למשא ומתן, אנחנו עוברים לרמה האישית ומנסים לפתור אותו/ה, שהרי רק שנשמיע את עיקרי טיעונינו למה לא בסדר אצלו/ה ונשים דגש על הבעיות שלו/ה נרגיש שעשינו את שלנו והבאנו הוכחות הטבועות בדגל הצדק.

האם זה עבד באמת והחזיק מעמד? כנראה שלא ועדיין אנחנו מנסים עוד מאותו דבר ומגיעים לאותן תוצאות בהבדל קטן וחשוב – המחיר עולה כל הזמן ואיתו גם דרגת הפניות שלנו לפעמים הבאות.

זה מה שמאפיין מערכות יחסים שלא נלקחת בהן אחריות, כי הרי זו נזרקת מצד לצד בשם הצדק או המסכנות או אולי הלא אכפתיות לפגוע בנו ובאחר.

היכולת שלנו לקבל את עצמנו בסיטואציה רגשית שלילית שואפת לאפס ועל אחת כמה וכמה לקבל את האחר והשטויות שלו. במילים אחרות, חוסר היכולת שלנו לקבל אותנו במצבים לא נוחים או רעים, מאתגרת את המערכת ההישרדותית והתוצאות הן מלחמה, בריחה או חוסר אונים.

לא מדובר עליו/יה אלא עליי. רוב ההתמודדות במצבי קונפליקט מתייחסים אליי ועליי ובעצם אנחנו מנסים לפתור את עצמנו לפני שאנחנו פותרים את האחר. קשה וכמעט בלתי אפשרי.

דוגמה שכיחה:

היא: “ההורים שלי הזמינו אותנו לשישי זה, אמרתי שאנחנו באים”.

הוא: “את תמיד עושה דברים בלי לדבר איתי, אני לא הולך. די נמאס לי”.

היא: “וכמה פעמים אתה לא עדכנת אותי כשקבעת עם החברים שלך?”.

ההמשך ידוע. ההיסטוריה והזיכרונות המרים זה מזו עלו, החריפו את הוויכוח, העצימו את הרגשות הקשים וקרה מה שקרה תמיד: הלכו עם פרצוף חמוץ ומצב רוח רע. ארוחת הערב התקיימה בתנאים שלה וגם בשלו. הלכו אבל לא נהנו. כיף כזה.

אנחנו מוצאים עצמנו פעם אחר פעם בסיטואציות שבהן אנו מנסים להיטיב עם עצמנו אלא שגם הצד השני רוצה להיטיב עם עצמו.

מה דעתכם לנסות ולהיטיב זה עם זו? קורה משהו טוב. האכפתיות, ההקשבה לצרכים של אהובי/ אהובתי מתקיימים וזה מורגש ומעורר את הטוב שבנו להיענות בפעם הבאה לזולת.

ההיסטוריה שלנו רצופה בדעות, ברגשות ובמטענים כאלה ואחרים ולרוע המזל היא נכנסת ומתקיימת ברגע הקונפליקט ומורידה את כולם מטה. היות ולא לזה התכוונו אז כשהתאהבנו, רצוי שנזכור מי אנחנו רוצים להיות ולא מי אנחנו צריכים להיות. בזוגיות אין מצבי הישרדות, יש אותנו ואנו יכולים/ות לבחור מה מגדיר אותנו ואיך אנו רוצים לפתור את הבעיות באמת מבלי לפתור אותנו. מרגיש טוב יותר בכל מקרה כי את לקחת אחריות.