fbpx
https://rootavor.com/wp-content/uploads/2019/09/ספרים-גדול-1.jpg

שנה חדשה, התחלות טובות: 10 משפטי הפתיחה מעוררי ההשראה הטובים ביותר בספרות

הסופר יואל הופמן כתב פעם: “פתיחה היא הכל. צריך להיות בה, כמו בזרע עץ, כל הספר כולו”. ערב ראש השנה, שהוא סימן להתחלות חדשות, קבלו את 10 משפטי הפתיחה מעוררי ההשראה הטובים ביותר בספרות, מ”אנה קארנינה” ועד “בדמי ימיה”, מ”בין שתי ערים” ועד “לוליטה”, מ”סיפור על אהבה וחושך” ועד “המין השני”

משפטי פתיחה בספרים

קירה נייטלי בסרט “אנה קארנינה”

כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה”. משפט הפתיחה של לב ניקולאי טולסטוי ל”אנה קארנינה” הוא הזכור והמצוטט ביותר. לטולסטוי היתה נטייה לראות את העולם בשחור-לבן ולחלק אותו לשני חלקים. גם ב”מלחמה ושלום” הוא כתב “העולם מתחלק לשני חלקים בלתי שווים”. את החלוקות הקוטביות שלו – טוב-רע, צדיק-רשע, אומלל-מאושר – שאב מהפילוסופיה היוונית העתיקה. “אנה קארנינה”, לב ניקולאי טולסטוי, הוצאת “עם עובד”.

היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי.” כך נפתח הספר “בין שתי ערים”, אחד הרומנים הגדולים של צ’רלס דיקנס, המתרחש בין הערים לונדון ופריז בתקופת המהפכה הצרפתית ועוסק בגורלם של שני אנשים המאוהבים באשה אחת. שתי הערים הן כמעט שני הפכים גמורים, ועם זאת לא מעטים היו הצדדים השווים ביניהן. “בין שתי ערים”, צ’רלס דיקנס, הוצאת “כנרת זמורה ביתן”.

אשה? זה פשוט מאוד, אומרים חובבי הנוסחאות הפשוטות: אשה היא רחם ושחלות: היא נקבה, ודי במילה זו להגדירה”. משפט פתיחה זה של הפילוסופית, הסופרת והפמיניסטית הצרפתייה סימון דה-בובואר בספרה האייקוני “המין השני”, מתחיל את הטקסט החשוב ביותר בתולדות הפמיניזם, ולאורכו מתחוור עד כמה חובבי הנוסחאות הפשוטות טעו, הטעו וקיבעו דימויים מזויפים של נשיות בתרבות המערבית במשך מאות שנים. “המין השני”, סימון דה-בובואר, הוצאת “בבל”.

“לוליטה, הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה”. מדובר, כמובן, בספרו הידוע ביותר של הסופר הרוסי ולאדימיר נאבוקוב, “לוליטה”, שכתב אותו באנגלית בעת שגר בארצות-הברית. הספר יצא לאור ב־1955 ונחשב עד היום לאחת היצירות האהובות והמוערכות ביותר בספרות העולמית, בשל סגנונו הווירטואוזי של נאבוקוב ותעוזתו הרבה של הנושא הקשה שבו עוסק הספר – אהבתו הפדופילית של גבר מבוגר לילדה בת 12. “לוליטה”, ולאדימיר נאבוקוב, הוצאת “הספריה החדשה”.

 “בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה היתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה. כל היום ישבה בבית ומן הבית לא יצאה. רעותיה ושכנותיה לא באו לבקרה וגם אבי לא הקדיש את קרואיו. דומם עמד ביתנו ביגונו, דלתיו לזר לא נפתחו”. אם יש מישהו שידע לכתוב פרוזה בשירה זהו ש”י עגנון, מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1966 וחתן פרס ישראל לספרות – שהחזרה במשפט הפותח ב”בדמי ימיה” על האותיות מ’ ו-ש’ מבטאות ביתר שאת את הכאב על מות האם. הכתיבה העגנונית המתנגנת היוותה השראה לסופרים רבים אחריו. “בדמי ימיה”, ש”י עגנון, הוצאת “שוקן”.

 “אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש במחסור ברעיה. גם אם בבואו לסביבה חדשה יודעים רק מעט על רגשותיו או על השקפותיו של איש כזה, עובדה זו חרוטה עמוק כל כך בנפשן של המשפחות השכנות עד שהוא נחשב לרכושה החוקי של זו או אחרת מבנותיהן”. כך, במשפט הראשון של “גאווה ודעה קדומה”, מבהירה ג’יין אוסטן את הנורמות החברתיות ביחסים בין נשים לגברים שהיו מקובלות במאה ה-18. יותר מ-200 שנה אחרי שנכתב, ואחרי שזכה לגירסאות שונות בקולנוע ובטלוויזיה, הספר עדיין נמכר בכל רחבי העולם. “גאווה ודעה קדומה”, ג’יין אוסטן, הוצאת “כתר” ו”ידיעות ספרים”.

 “בבית אבי, בנעוריי, כאשר ישבנו ואכלנו ואני או אחד מאחיי הפכנו כוס על המפה או הפלנו סכין, היה אבי מרעים עלינו בקולו: ‘אל תהיו מגעילים'”. במשפט לירי זה פתחה נטליה גינצבורג, הסופרת האיטלקייה, בת לאב יהודי, את הרומן האוטוביוגרפי שלה “לקסיקון משפחתי” (שנקרא גם “אמרות משפחה”), שבו האישי הוא גם פוליטי, גם חברתי וגם מחאתי. גינצבורג, אחת הסופרות הגדולות של המאה ה-20, כתבה ספר מרגש על הלקסיקון, הסיפורים והאנקדוטות שהיו חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה באיטליה ערב מלחמת העולם השנייה. “לקסיקון משפחתי”, נטליה גינצבורג, הוצאת “עם עובד”.

 “נולדתי וגדלתי בדירת-קרקע קטנה מאוד, נמוכת תקרה, כשלושים מטרים רבועים: הוריי ישנו על ספת-מגירה שהיתה ממלאת את חדרם כמעט מקיר לקיר כאשר נפתחה מדי ערב”. במשפט זה פותח לנו עמוס עוז דלת אל בית ילדותו, שאותו כינה “דירה מרתפית”, בספרו האוטוביוגרפי המשובח, “סיפור על אהבה וחושך”, שזיכה אותו בפרסים רבים. הספר, הכתוב כרומן, פורש את שורשי משפחתו של עוז, את קורות ילדותו ונעוריו, את חייהם הטרגיים של הוריו, ודרך סיפורו האישי נגלים גם החיים במדינה, מירושלים, תל-אביב ועד לחיי הקיבוץ. “סיפור על אהבה וחושך”, עמוס עוז, הוצאת “כתר”.

“שנים רבות אחר כך, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, הוא ייזכר באותו יום רחוק שבו לקח אותו אביו לראות קרח”. אחרי פתיחה כזו, מי לא ירצה לקרוא את “מאה שנים של בדידות” של הסופר הקולומביאני, גבריאל גארסיה מארקס, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1982? הספר מביא את קורותיה המופלאות של משפחה המתגוררת בעיירה אגדית בקולומביה. קורות המשפחה, שהיא מעין מיקרוקוסמוס הפועל לפי חוקים פנימיים, שאינם תלויים בעולם ובזמן הריאליים, הן למעשה כרוניקה של האנושות כולה. “מאה שנים של בדידות”, גבריאל גארסיה מארקס, הוצאת “עם עובד”.

“בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ”. משפט הפתיחה של ספר “בראשית”, שהוא הספר הפותח את התנ”ך כולו, הוא ממשפטי הפתיחה המפורסמים ביותר, אם לא המפורסם שבהם. המשפט מעביר את המסר המרכזי של התנ”ך: אלוהים הוא בורא העולם ולפיכך השולט בו.

צילום למעלה: מתוך הסרט “דעה וגאווה קדומה”

;
Font Resize
Contrast