אלונה פרידמן, פעם דוגמנית וכיום מרצה במפגשים נשיים אישיים, על השינוי שעשתה בגיל 40

“התחלתי להרגיש את השעון המתקתק, את הגיל המתקדם, את המונה המאיים – ויצאתי לגלות אותי מחדש”

אלונה פרידמן: “יש לי יותר עניין להתעסק בדברים מהותיים, עמוקים, כמו רגשות לא פתורים שמלווים אותי לאורך חיי ומעכבים אותי מלהיות אני”

אלונה פרידמן, אחת הנשים היפות בארץ, היתה בת 14 כשהפכה בין לילה לדוגמנית מבטיחה. היא כיכבה בעשרות קמפיינים, על שערי מגזינים, הוכתרה ל”הפנים של ה-80″ של “עולם האשה” וכבשה את העולם בסערה. לאחר שהתגייסה לצה״ל וסיימה קורס קצינות בהצטיינות, כבר אי אפשר היה להתעלם מהמשקל שלה, והבשורה בהחלט תפסה את הכותרות: “זאת אלונה פרידמן?! תראו מה קרה לה”.

אלונה: “מאותו רגע זה היה הסיפור שלי, הרגשתי שאני לא מספיק. לא מספיק יפה, לא מספיק רזה, לא מספיק חכמה, לא מספיק מוכשרת, וההרגשה הזאת ליוותה אותי כל הזמן, גם כשבמציאות הייתי מספיקה מאוד. בכל פעם שנכנסתי לחדר, הרגשתי שאני חייבת לזרוק בדיחה ולדבר על הפיל שבחדר, או במקרה שלי על הפילה. אבל הכל השתנה כשפגשתי את הקמט הראשון ויצאתי לגלות אותי מחדש”.

לזכותה של אלונה, כיום בת 50, ייאמר כי היא מעולם לא נכנעה לתכתיבים חברתיים, לא פצחה בדיאטות כאסח, אלא התמקדה בחיים עצמם – הנחתה תוכניות טלוויזיה, למדה והקימה משפחה עם 5 ילדים ובעל אהוב. לפני חמש שנים הקימה את Femaly – שבמסגרתו היא עורכת ומרצה מפגשים וכנסים לנשים בנות 40 פלוס, מגובים בעמוד פייסבוק, שבהם אפשר להתבטא בנושאים הקשורים לגיל המעבר. הכנס הבא, תחת הכותרת “אם יוצאות, מגיעות”, יתקיים ב-23.6.21 ב”בית ציוני אמריקה” בתל-אביב.

אחד הכנסים הראשונים שלה היה, איך לא, “אמהות, בנות ואוכל” על היחסים הרגישים של אמהות, בנות, אוכל ודימוי גוף. על השינוי בגיל 40, כתבה לאחרונה: “לפני עשור, דקה לפני גיל ארבעים, התחלתי להרגיש את השעון המתקתק, את הגיל המתקדם, את המונה המאיים.

“קראתי על זה הרבה חומרים והבנתי שאני לא לבד במסע הזה, של ההתבגרות השנייה. לא הרבה מדברות על זה, הרי מדובר בנושאים אינטימיים, שמביאים, משום מה, למבוכה. למה להתבייש? הרי אלה תהליכים טבעיים שאין דרך לעצור. בחברה המקדשת נעורים, הבנתי שיש מקום לעלות על במה ולדבר על זה בקול. להבין שכולנו באותה סירה והכי נעים לחתור ביחד.

“במשך עשר השנים הבאות לקחתי את הזמן – החיים, אתן יודעות… ובהיותי הדחיינית שאני, נתתי לזמן לעבור. והנה, שנת קורונה היתה גם מתנה, הורדת הרגל מהגז הביאה אותי להתכנס, לחשוב ולהתחיל לעבוד ברצינות על מה שאני רוצה להגיד.

“עכשיו, סופסוף, נולד הבייבי החדש. כשאני על סיפו של גיל 50, עליתי לראשונה עם ההרצאה שלי, ״אם יוצאות, מגיעות״, מסע חיי בשילוב שיעורים שלמדתי בדרך. מקווה להגיע לכמה שיותר מכן עם המסר וחיבוק”.

על ימי הנעורים, אומרת אלונה: “תמיד אמרתי שהנעורים מתבזבזים על הצעירים. דווקא כשאנחנו מתחילות ליהנות, הגוף מתחיל להתבגר. ‘יש בתהליך ההזדקנות, מעצם מהותו, משום עוול’, כותבת הפסיכולוגית עליזה גולדשטיין, בספרה ‘עכשיו, באמצע החיים’, ‘קשה מאוד להבין למה המראה הצעיר, הבריאות התקינה והגמישות נלקחים מאיתנו. קשה מאוד לקבל את תהליכי ההזדקנות ואת ידיעת המוות, ללא חוויה נלווית של פגיעה, עלבון וכעס’.

אלונה פרידמן: “אין סיבה להתבייש בשינויים הטבעיים שהגוף שלנו עובר. זה בלתי נמנע. ככל שנקבל בהשלמה שזו המציאות נרגיש יותר נינוחות”

“כולנו מבינות שאי אפשר לעצור את הזמן. ועם הזמן החולף מצטמצמות לנו גם האפשרויות. אנחנו חייבות לעשות הערכה מחודשת, להחליט מה חשוב, לבדוק אם אנחנו נמצאות במקום שבו אנחנו רוצות להיות ולקבל החלטות על המשך דרכנו, כך שבגיל זקנה לא נצביע על חרטה והחמצה. איך נעבור את התקופה הזאת כחלק מהתפתחותנו האישית?

“מאז ימי הדוגמנות הצעירים שלי, אי שם בסוף שנות ה-80, עברתי הרבה גלגולים. הנחיתי תוכניות טלוויזיה, לימודים, הקמתי משפחה, עוד לימודים, תמיד לימודים, והשנים עברו בצ’יק. עד שפתאום נפל עליי יומולדת 40.

“לא האמנתי שזה קורה לי. אני? 40? אני שקעקעתי על גופי את האני מאמין שלי: Forever young? אני שיש לי עוד כל כך הרבה דברים להספיק. אני 40? אני כבר מבוגרת? ותוך כדי שאני מעכלת עבר כמעט עשור ואני כבר נושקת ל-50.

“לומר את האמת? זה מבאס לפגוש את הקמט הראשון או לחשוב שאת בהריון כשבעצם זה התעתוע של המחזור רגע לפני גיל המעבר. יחד עם זאת, מצאתי שיש לי יותר אומץ לצאת ולגלות את עצמי מחדש. יש לי יותר עניין להתעסק בדברים מהותיים, עמוקים, כמו רגשות לא פתורים שמלווים אותי לאורך חיי ומעכבים אותי מלהיות אני.

“החלטתי לראות בגיל המעבר הזדמנות לדבר על הפיל שבחדר. או במקרה שלי על הפילה… ולשחרר אותה לחופשי.

את מסע הגילוי שלה היא עושה בהרצאות, ביחד עם עוד נשים בגיל המעבר, שחשות בדיוק כמוה, כמו כולנו. אלונה: “אומרים שאנחנו, הנשים, מתות פעמיים – פעם ראשונה כשמפסיקים להבחין בנו, ופעם שנייה, באמת. נשמע כאילו זו תקופה ארוכה להיות בחיים ולהרגיש רק חצי חיה…

“עוד לא נולדה הצעירה שנושאת במבט עיניה את כל ניסיון החיים שלנו, את כל המטען, ההבנה, החוכמה, היופי הפנימי שלנו, שנובע מתוך העיניים, לא נעלם גם אם בצידי העין כבר יש קמטים. רק אנחנו יכולות להחליט איך להסתובב בעולם, וכמה כוח לתת לעיניים של אחרים סביבנו.

“לרוב אנחנו עוברות את גיל המעבר בבדידות. לא נעים לנו לדבר על זה. הרי חינכו אותנו שנצליח להשיג כל מה שנרצה אם רק נלמד ונעבוד קשה. לימדו אותנו שמראה חיצוני הוא שולי, שזו התעסקות שטחית ורדודה, אבל פתאום, כשהוא משתנה, אנחנו חשות שאנחנו מאבדות שליטה וככל שננסה להילחם בזה, ככל שנתקשה לקבל את זה, כך זה יצור יותר מתח.

“עלינו להבין ולהפנים, למראה חיצוני יש ערך בכל גיל ותמיד כדאי לשמור ולתחזק אותו, אבל צריך למצוא את דרך המלך ולעשות זאת תוך מציאת איזון, סיפוק, הנאה וקבלת המראה המשתנה.

“אין סיבה להתבייש בשינויים הטבעיים שהגוף שלנו עובר. זה בלתי נמנע. ככל שנקבל בהשלמה שזו המציאות נרגיש יותר נינוחות. המלחמה וההתעקשות להיות משהו אחר, שהוא לא את – יוצר מתח. בואי נשנה את השיח, את ואתן ואני. רק יחד אפשר”.