“מי מפחד מווירג’יניה וולף”: ההצגה הכי חשופה והכי מטלטלת שאסור לכן להחמיץ

על ההצגה “מי מפחד מווירג’יניה וולף”, המוצגת ב”הבימה”, כתב המחזאי אדוארד אלבי כי “זהו מחזה שבנוי על שחקנים. כל הצגה תלויה, במידה רבה, בכישרונם של המבצעים – אך זוהי יותר מכולן”. אילנה שטרן-פרג’י, כתבת התרבות שלנו, צפתה בהצגה באולם ברטונוב הקטן והאינטימי, שבו המרחק בין השחקנים לקהל מינימלי ולא מאפשר להתנתק ממה שקורה על הבמה, הציצה אל דירתם של הגיבורים ג’ורג’ ומרתה ועברה מסע רגשי ארוך אל תוך עצמה

מאיה מעוז וגיל פרנק ב”מי מפחד מווירג’יניה וולף”. צילום: ז’ראר אלון

בתוכניית ההצגה “מי מפחד מווירג’יניה וולף”,  שמוצגת בתיאטרון הבימה, בבימויו של אילן רונן, מצוטט המחזאי אדוארד אלבי, המדגיש כי ” זהו מחזה שבנוי על שחקנים. כל הצגה תלויה, במידה רבה, בכישרונם של המבצעים – אך זוהי יותר מכולן. המחזה משאיר בידי השחקן את האפשרות לא רק לחיות את הטקסט, אלא גם לחיות את הדמויות”.

על הבמה ניצבות ארבע דמויות: ג’ורג’, מרצה להיסטוריה בגילומו של גיל פרנק, ואשתו מרתה, בתו של נשיא האוניברסיטה, בגילומה של מאיה מעוז, המארחים באמצע הלילה לאחר מסיבת פקולטה זוג צעיר שהגיע לא מכבר למכללה: ניק, מרצה לביולוגיה שהצטרף לסגל המרצים, בגילומו של רוי מילר, ורעייתו הצעירה מאוד, מיצי – בגילומה של דניאל גל.

במהלך הלילה מתחלפות שיחות הנימוסים בחילופי דברים אלימים, באמיתות שנחשפות בין כל אחד מארבעת המשתתפים: אמת שחושפת את מערכות היחסים בין אחד משני הזוגות. מרתה וג’ורג’ משתמשים באורחים כדי לנגח זה את זו, ועושים זאת בכישרון ובמיומנות עד שברור לכולנו שזו לא הפעם הראשונה… ואולי גם לא האחרונה.

בכניסה לאולם ברטונוב בהבימה, אולם קטן ואינטימי, מבין הקהל שבא לצפות בהצגה, עוד לפני תחילתה, שהשחקנים ישחקו “עליו”. המרחק המינימלי בין השחקנים לקהל מנטרל את היכולת של שני הצדדים להתנתק, ואת יכולתך כצופה להרגיש שאתה “רק” בהצגת תיאטרון והדברים שקורים מולך אינם קשורים אליך. שני שולחנות לבנים עמוסים במשקאות חריפים, ושני ספסלים המסמלים את סלון הבית, הם כל מה שיש בהצגה זו. את כל שאר העבודה עושים השחקנים בלבד, והם עושים אותה מצוין.

רוי מילר ודניאל גל ב”מי מפחד מווירג’יניה וולף”. צילום: ז’ראר אלון

רוי מילר ודניאל גל המגלמים את הזוג הצעיר, מלא ההבטחות ושופע האהבה – ממש פרסומת לזוגיות, מפרקים בצורה משכנעת את ה”פסאדה” במהלך ההצגה: בעיות רבות שצצות ועולות, המצביעות על כך שגם אם הקנקן יפה, צעיר וחטוב, הרי מה שבתוכו הוא עמוק, אפל ומלא בעיות, ובעיקר את העובדה שבין כל בני זוג יש סודות, גם סודות אפלים.

הזוג הצעיר מהווה מעין השתקפות למה שהיו מרתה וג’ורג’ אולי בתחילת הנישואים שלהם: זוגיות עם מטרות והבטחות לעתיד. כשהדברים הולכים ומתפרקים אנחנו מגלים אמיתות שונות על מיצי הענוגה, וגם על ניק, שמבין מיד שהדרך לקידום צריכה לעבור דרך מיטתה של מרתה.

המנטרה של ג’ורג’ ומרתה היא: “דורכים על האורחים”, אבל בחילופי הדברים בין ג’ורג’ לניק, ומאוחר יותר בין מרתה לניק ולמיצי, אני חושבת שהמילה “כתישה” מתאימה כאן יותר. האלימות ההולכת וגואה, מוציאה מבני הזוג הצעיר אגרסיות חזקות, גם מול המארחים שלהם ובכך הם הופכים למעשה להיות יריבים ראויים ולא נשארים מוכים בלבד, בזירת ההתגוששות המילולית בינם לבין ג’ורג’ ומרתה.

גיל פרנק, מגלם את ג’ורג’, גבר בשנות החמישים שכבר לא יהיה מה שחלם להיות. פרנק, שחקן מוכשר ומיומן, מלהטט היטב בין היכולת שלו להיות חזק ואכזרי, לבין יכולתו להביע כאב, ובעיקר את יחסי האהבה/שנאה שיש בינו לבין מרתה אשתו.

כשמרתה עולה במהלך הלילה עם ניק לחדר השינה, הוא יושב וקורא בספר. הוא מודע ושומע כל מה שמתרחש בחדר השינה שלו ושל מרתה, שם היא מארחת את ניק. ללא מילים, הוא מעביר רק בהבעות פניו מנעד רחב של רגשות: שנאה/אהבה, תסכול, סבל ועוד.

גיל פרנק, רוי מילר ומאיה מעוז ב”מי מפחד מווירג’יניה וולף”. צילום: ז’ראר אלון

צפיתי בפרנק באותו מחזה ובאותו תפקיד עשר שנים קודם לכן בתיאטרון הקאמרי. גם שם שיחק מצוין. בהפקה הנוכחית, מעיד פרנק על עצמו בראיונות שונים, נוספו לו ניסיון החיים שבא עם הגיל, שאותו הוא מביא לתפקיד ג’ורג’ הנוכחי, בנוסף לכריזמה ולקסם האישי האפל מעט שיש בו. תמהיל זה יוצר דמות משכנעת ומעוררת אמפטיה.

ראשונה בין שווים – האשה הגדולה מהחלומות (בחלק גדול מההצגה חלומות זוועה) מרתה – בגילומה המופתי של מאיה מעוז. כתרים רבים נקשרו לה על תפקידה זה וכולם מגיעים לה בצדק רב. היא צועקת וזועקת, פרובוקטיבית וישירה, יפהפייה וסוערת, אבל הרגע שבו אתה מתאהב במרתה/מאיה וחומל עליה, הוא הרגע ששבו היא עומדת על הבמה ומדברת על ג’ורג’ ועל האהבה שלה אליו, הרגע שאתה מבין שהאכזריות האלימה שלה היא משהו שכאילו נכפה עליה והיא לא יודעת כיצד לשחרר אותה ואיך לחיות אחרת.

דווקא הרגע שבו היא נראית מובסת, הוא זה שיוצר קשר רגשי עמוק בינה לבין הקהל. כשהיא מוטלת על הבמה מכווצת בתוך עצמה, חושפת לפתע את כל הפחדים כולם וג’ורג’ מגיע, מושיט לה יד והם נאחזים זה בזו, הוא הרגע שבו אתה מבין כמה אהבה יש ביניהם – למרות הכל.

ישבתי בשורה השנייה, באולם הקטן והאינטימי הזה, המדמה הצצה אל תוך דירתם של ג’ורג’ ומרתה ודרך משחקה של מאיה, עברתי גם אני מסע רגשי ארוך אל תוך עצמי, בתחנות חיי.

ההצגה הסתיימה, גם ההשתחוויה. לי לקח עוד רגעים ארוכים לקום מהכיסא ולעזוב את האולם.