fbpx
https://rootavor.com/wp-content/uploads/2019/07/שנקר-גדול.jpg

חוגגים בשנקר: דגמים יוצאי דופן עם מסרים בועטים באחת מתצוגות הגמר הטובות אי פעם

תצוגת הגמר של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שהתקיימה אמש בהאנגר 11 בנמל תל-אביב, כללה 32 בוגרים ובוגרות נרגשים, שכל אחד מהם עיצב והציג קולקציה של 5-7 דגמים; ופרידה מלאה פרץ, ראש מחלקת האופנה, שעוזבת את שנקר אחרי 22 שנה בתפקיד, אחרי שהפכה אותו לאחד מ-10 בתי הספר לאופנה הנחשבים בעולם

צילום: רפי דלויה

המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, בהובלתה של לאה פרץ, היא אחת המוערכות בעולם האופנה. מדי שנה משתלבים בוגריה בעבודה ובהתמחות אצל המעצבים המובילים בעולם, מציגים בתערוכות יוקרתיות וזוכים בפרסים ובהכרה בינלאומית.

אין ספק, פרישתה הקרובה של לאה פרץ משנקר, אחרי 22 שנה מוצלחות בתפקיד, היתה הנושא המדובר ביותר בתצוגת גמר 2019 שנערכה אמש בהאנגר 11 בנמל תל-אביב, ושהיתה האחרונה שלה כראש מחלקת האופנה. את התצוגה הפיק, כמו תמיד, מוטי רייפ, שגם נפרד מפרץ בנאום מרגש.

תצוגת האופנה של “שנקר” תמיד מעוררת ציפיות גדולות. אחרי הכל, מדובר בדגמים של סטודנטים שמשוחררים מכל חשיבה מסחרית ונותנים דרור לדמיון שלהם עד הסוף, תוך התייחסות לסוגיות אישיות, מקומיות וגלובליות.

השנה הציגו את עבודות הגמר שלהם 32 בוגרות ובוגרים, כשכל אחד מהם עיצב קולקציה שלמה שכללה 5-7 דגמים, החל מאופנת רחוב ועד לשמלות ערב מפוארות. את העבודות שלהם בחן לפני כחודש מעצב-העל אלבר אלבז, הבוגר הכי מצליח של שנקר עד היום.

הנה כמה מהתצוגות הבולטות:

איתמר שרעבי עיצב קולקציה בהשראת מהגרות מסורינאם, אליהן נחשף כשהתגורר באמסטרדם, כשהוא הושפע בעיקר מצעיפי ראשן, ששימשו בעבר כאמצעי תקשורת של נשים וכאמצעי חיזור בין נשים לגברים. התוצאה: אופנת סטריט מרהיבה עם גזרות והדפסים שהדגישו את החיבור והמתח בין המסורתי לאורבני, בין הישן לחדש, עם בדי ג’ינס שטופים ומודפסים בשיטת הצעיפים, בשילוב בדי דריל, דמויי עור, ג’רזי וניילון, שקופלו בשיטות סורינאמיות, תוך התאמה לסביבה אורבנית עכשווית.

איתמר שרעבי

גם הקולקציה של כליל שילה עסקה בפער בין התקווה לחיים מכבדים ואיכותיים במדינה מערבית, לבין המציאות העגומה שאותה חווים הפליטים בישראל ובאירופה. כליל עיצבה דגמים נשיים עם אלמנטים שונים המסמלים את המתח בין שני העולמות, תוך שימוש בבדי משי יקרים, בגזרות מחויטות ובברכת “וולקאם” המאפיינת גלויות מתיפייפות לתיירים, ומנגד הלכה על בגדים ונעליים משומשים ובלויים, מזרן מתנפח, שקיות איטום ועוד. כל זאת, בעושר צבעוני המזוהה עם תרבויות העולם השלישי.

כליל שילה

אלמוג טורנר יצרה קולקציה נשית בהשראת האופרה “סלומה” מאת ריכארד שטראוס, שבה השתתפה בהפקה הישראלית שלה כנגנית כלי הקשה. דמותה של סלומה – המונעת על ידי אובססיה חזקה ועיוורת – באה לידי ביטוי בדגמים השונים, שכל אחד מהם ייצג שלב אחר בהתפתחות הטראגית של הגיבורה. המוזיקה המורכבת, הדרמה והאובססיביות בלטו בצלליות הדינמיות, בדיגומים האבסטרקטיים ובטכניקת הכיווץ הידנית, הכל בעבודת יד. להשלמת המראה נבחרו בדי ניילון מבריקים בצבעוניות דרמטית.

אלמוג טורנר

גלי ניר הציגה קולקציה בשם “התפכחות”, המחפשת ליצור בתוכה רגע אוטופי כמעט בלתי אפשרי, שנוצר ממפגש של עולמות סותרים. הדגמים עוצבו בהשראת סבה ניצול השואה שעלה ארצה והפך טייס, בהשראת השירות הצבאי שלה ובהשראת הספר “ג’ונתן ליווינגסטון השחף”. התוצאה: אוסף מרשים ועכשווי, עם אלמנטים מהעולם הצבאי השטופים בצילומים אווריריים של שמיים ועננים.

גלי ניר

ביקורת הומוריסטית על תרבות הצריכה המוגזמת, הולידה אצל שיר שטרקר קולקציה המדגישה ביטויים ויזואליים החוזרים על עצמם מתוך “השפה הצרכנית” שבה משתמשות חברות הפרסום והשיווק, כדי לגרום לצרכן לקנות ללא הפסקה. שיר עיצבה קולקציית יוניסקס, בהשראת מדי עבודה, מדי קרב וביגוד ספורטיבי, תוך שימוש בצבעוניות ובהדפסים שאותם פיתחה בתהליך העבודה.

שיר שטרקר

בקולקציה “כל אדם הוא סיפור” ביקשה שי רוזנשטוק – בעבר מתעמלת בנבחרת התעמלות אמנותית שלא אהבה את העובדה שכל המתעמלות צריכות להתלבש אותו דבר – להדגיש את הייחודיות שבאינדיבידואל. בהשראת האמן לאלו סאנבנג’ו, המצייר את סיפורו האישי על גופם של אנשים, עיצבה קולקציה שחורה בבסיסה, ששילבה גזרות והדפסים מציורי הגוף של לאלו יחד עם הדפסים ואורנמנטיקה מעולם ההתעמלות האמנותית.

שי רוזנשטוק

דור פיצ’ון, המגדיר את עצמו כתוצר היברידי של שילובי תרבויות – פרסי, טריפוליטאי, טורקי וגיי, החי ויוצר בתל-אביב – ערבב את עולמות התוכן האלה ויצר שפה חדשה לבגדי הגברים שעיצב. המטענים התרבותיים, תחושת השייכות בכל אחת מהתרבויות ובו בזמן תחושת זרות בתוכן, הובילו אותו לעיצוב אוסף בהשראת מוטיבים הלקוחים מעולם המחויטים המזרחיים והצפון אפריקאיים, שיטות מסורתיות של התעטפות בדים בלוב ובפרס, בשילוב ביגוד רחוב מתרבות הווגינג של שנות ה-90, והדפסים מקוריים בהשראת אומנות פרסית.

דור פיצ'ון

יפעת אוטיץ הלכה על קולקציית גברים, עשויה סריגים ואריגים, בהשראת המהפכה הצרפתית ומחאת האפודים הצהובים ושילבה בין צבעי המהפכה לבין מחזירי האור של המוחים כיום בצרפת. בשני המקרים משמש הלבוש למטרת מחאה, כאשר זמינותו ומחירו הזול של האפוד הצהוב עם תשומת הלב שהוא יוצר, כמו משכתב את ההיסטוריה של שינוי הלבוש הגברי, ממש כמו בתקופת המהפכה הצרפתית. ממהודר, אצילי ובולט, לזול וזמין.

יפעת אוטיץ

סידרת צילומים של הצלמת ג’קי ניקרסון, שתיעדה יום עבודה טיפוסי של חקלאים ממדינות שונות באפריקה, היוותה השראה לקולקציה של מיכל שרה וורקנה שעסקה באיבוד המסורת שאנו חווים בעידן העכשווי ובפרט בערך העבודה. הדגמים עוצבו בצבעוניות מרעננת, בשילוב חומרים פשוטים מעולם החקלאים במהלך עבודתם היומית, כמו יוטה סינתטית פרומה, חבלים עבים מלופפים כאמצעי חיבור ומוטות עץ. הצלליות היו גדולות ודרמטיות והדגמים לוו ברצועות ארוכות שיצרו אלמנט של קשירה.

מיכל-שרה וורקנה

הקולקציה של נוי אליהו, ששירתה בצבא כחוקרת פלילית במשטרה הצבאית, שיקפה את החיבור בין עולם הזוהר לעולם הפשע. נוי יצרה סצינה המתארת פשע שמתרחש במהלך ערב גאלה וחיברה את עולם הדימויים מזירות פשע לעולם חומרי מלא בזוהר הוליוודי. הדגמים שילבו בין שני העולמות, בצבעים ובחומרים מעולם זירות הפשע, דוגמת ניילונים ששיקפו את שקיות המוצג של המשטרה, וחרוזים ועבודות יד, שהציגו את עולם הערב.

נוי אליהו

קולקציית הנשים המחויטת של נועה ברוך עסקה בשיח בין עבודות היד של סבתה החייטת שתפרה במאה שעברה חליפות גברים במרוקו לבין תוכנות הדמיית תלת ממד לייצור גזרות שבהן משתמשים מעצבים כיום. דו השיח הוויזואלי, התפיסתי והערכי שבין שני העולמות, הישן והחדש, היוו בסיס לעיצובים. הצבעים נלקחו מעולם הדיגום והתדמיתנות, ואילו הצלליות, החומרים וההדפסים, נלקחו מעולם החייטות הגברי. המפגש בין שתי השיטות, המסורתית והדיגיטלית, איפשר לנועה להתבונן בבגד בפרספקטיבות שונות, ולגרום לכך שהמציאות תתחקה אחר ההדמיה.

נועה ברוך

נופר רפאלי עיצבה קולקציית ריזורט נשית ורומנטית בהשראת אלבומי מזכרות של פרחים מיובשים, שנקטפו בארץ הקודש. האלבומים, אשר היוו חלק חשוב ממיגוון המזכרות שהוצעו לתיירים בסוף המאה ה-19, שימשו כמייצג ויזואלי וצבעוני של ארץ ישראל והיוו מזכרת “חיה” ובעלת משמעות עבור התיירים היהודים והנוצרים, שראו בהם את הקשר והזיקה לארץ הקודש. תהליך העיצוב הושפע מהאסתטיקה ומהסיפורים מאחורי אלבומי המזכרות ובא לידי ביטוי בבחירת בדים רכים וטבעיים ובשילובי הצבעים.

נופר רפאלי

פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן, שבה בשנותיה הראשונות של המדינה נחטפו אלפי תינוקות – היוותה מקור השראה לקולקציה הכואבת של רותם שאול. הקולקציה תיארה כרונולוגית, באמצעות כל מערכת לבוש, את החוויה המטלטלת שעברה האם, החל מבשורת ההיריון ועד לאובדן התינוק. זאת, כאשר הידיים שסייעו ליילד את התינוק הן הידיים שעקרו אותו מאמו. בדגמים שולבו סריגות ידניות ורקמות פאייטים לצד בדים קלים שיצרו נפחים משתנים.

רותם שאול

הקולקציה של שיר נאה עסקה ביחסי הגומלין בין העל-זמני והבר-חלוף, בהשראת תופעת הטבע “פרוסט פלאוור”, שבה זרימת האוויר קופאת בשל שינויי טמפרטורה ויוצרת שכבת קרח דקה המזכירה עלי כותרת. תופעה זו שנוצרת ונעלמת כלא היתה, מייצגת את הקיים והארעי יחדיו, ובאה לידי ביטוי בקולקציה בצורות ספיראליות אין סופיות, בשילוב רשתות בדרגות שקיפות שונות ובכותנות מודפסות ומולחמות בפסים אורגניים.

שיר נאה

קולקציית הנשים של תמר פז, שנמשכת לפילוסופיות שונות של הבודהיזם והיהדות, שילבה חייטות מסורתית עם דיגומים בהשראת ה”אינסוף”, כהגדרה עמוקה ומקיפה של העולם הרוחני שלנו. בדגמיה בלטו אלמנטים מתוך עולמות אלו, כמו הליפוף השופע והמשוחרר של גלימת הנזיר הבודהיסטי, אל מול הליפוף המהודק על הזרוע של רצועת התפילין היהודית. רעיון האינסוף קיבל חיים ויזואליים מתוך בחינת גבולותיו של הבגד ואי הגדרתו ביחס לגוף, וכן בצורות של קשירה, פיתול וליפוף בלתי נגמרות, שייצגו אריג אינסופי של רוח האדם.

תמר פז

;