ההיסטוריון פרופ׳ יובל נח הררי: “האויב הכי גדול שלנו זה אנחנו בעצמנו, זה לא הווירוסים”

ועוד 3 תובנות מרתקות על מה עושה לנו מגפת הקורונה מאת שני כהן, אביב גפן ומירית הררי, שהתפרסמו ברשתות החברתיות. תקשיבו להם!

פרופ’ יובל נח הררי. צילום: פייסבוק

פרופ’ יובל נח הררי: “מה שרופא היום מגלה בבית חולים במילאנו בבוקר, יכול להציל חיים של בן אדם בתל-אביב בערב”

פרופ’ יובל נח הררי הוא היסטוריון מהחשובים בעולם, פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית ומחבר “קיצור תולדות האנושות”, “ההיסטוריה של המחר” ו”21 מחשבות על המאה ה-21″, שתורגמו ליותר מ-60 שפות ונמכרו ביותר מ־20 מיליון עותקים. בראיון לאילנה דיין, אמר: “אנחנו הרבה יותר חזקים מאי פעם. האויב הכי גדול שלנו זה אנחנו בעצמנו, זה לא הווירוסים. מה שיכול להפוך את המגיפה הזאת לקטסטרופה עולמית, זה אם היא תגביר את היריבות וחוסר שיתוף הפעולה בין בני אדם בעולם. לעומת זאת, אם נשתף פעולה ביעילות, האנושות יכולה לצלוח את המגיפה הזאת עם מכה קלה בכנף.

“יש משהו טוב בידע ההיסטורי, כי זה נותן פרופורציות, למשל על היכולת המדהימה שלנו בתור בני אדם – אם אנחנו משתפים פעולה נכון – להתמודד עם המגיפה הזאת ולהתגבר עליה. מה שרופא היום מגלה בבית חולים במילאנו בבוקר, יכול להציל חיים של בן אדם בתל-אביב בערב. אנחנו צריכים לא להאשים את הגלובליזציה אלא להשתמש בה. היה צריך ליצור תוכנית ייצור עולמית לערכות בדיקה, למכונות הנשמה, לכל הציוד הרפואי שיש בו חוסר חריף עכשיו. לא שכל מדינה תדאג לעצמה, אלא לעשות שרשרת ייצור עולמית ולדאוג גם לחלק אותה בצורה צודקת, שלא המדינות הכי עשירות ייקחו לעצמן, אלא המדינות שצריכות את זה.

“אם המגפה תביא לזה שתהיה עוד יותר עוינות וחשדנות במערכת הבינלאומית, זה יהיה הניצחון הגדול ביותר של הווירוס. גם אם נפתח חיסון, זה מבטיח שהמגיפה הבאה או המשבר הכלכלי הבא יהיו אפילו יותר גרועים.

אם לעומת זאת, כתוצאה מהמגפה הזאת, אנחנו נראה שיתוף פעולה בינלאומי הדוק יותר וסולידריות גלובלית, זה יהיה ההישג הכי גדול של האנושות. זה גם מה שיגן עלינו”.

מירית הררי. צילום: פייסבוק

מירית הררי: “אני חושבת לי שמישהו למעלה ממש צוחק עלינו, בא להראות לנו כמה כלום לא בידיים שלנו”

מירית הררי, אשתו של דידי הררי, מנהלת מזה שנה וחצי מאבק עיקש בסרטן הלבלב שבו לקתה, נלחמת בגבורה על חייה ומהווה מקור השראה לרבים. בפוסט שפרסמה הבוקר כתבה: “חמש וחצי בבוקר. לילה לבן, ממש בלי שינה. הכאבים מנצחים וההפוגות קצרות.

“אני חושבת לי שמישהו למעלה ממש צוחק עלינו, בא להראות לנו כמה כלום לא בידיים שלנו. פתאום (אם יציעו לנו כמובן) נהיה גם מוכנים לבחירות מספר ארבע, או חמש ושש – העיקר שייקחו את הקורונה מאתנו. פתאום ביבי וכל הבלגן שלו נשכח ואף אחד לא מצייץ על שחיתויות ושאר שטויות. כל מה שהתעסקנו בו אתמול כבר לא רלוונטי. נדמה לנו שאנחנו מושכים בחוטים, עד שחוט אחד נקרע ואנחנו מבינים שזהו, שלא! כל כך הרבה סבל מתחת לאף שלנו כל יום, ואנחנו לא שמים לב…

“אז ההוא למעלה צוחק, ואני, כשצוחקים עליי, אני משתפת פעולה וצוחקת גם. גם כי כנראה זה מצחיק וגם כי אין לי ברירה אחרת, וגם! כי הצחוק טוב לבריאות. שנה וחצי אני מתחזקת כל שנייה ורגע את המחשבות שלי שלא ילכו למחוזות רעים, לראות את ההזדמנות בקושי, להודות על הטוב.

“אצלי יש שניים בבידוד ואמא בדיור מוגן שאין יוצא ממנו ואין נכנס. כל פעם שמישהו בבית נופל אנרגטית אני מזכירה לו שאנחנו עדיין בבית שלנו, בנוחות שלנו, עם המטעמים שלנו. יכולנו גם חלילה להיות במחנות הסגר או במחנות עקורים או בכלל להיתלש מביתנו. המצב לא כזה.

“כמו בכל מערבולת, הדרך היחידה היא להיכנע לסיטואציה, להרפות את המתח ולשחרר… אז, ורק אז, גם נוכל לצחוק מהעניין. עיזבו אתכם מחדשות ומתחזיות. תנו לדברים להיות, לקרות. בסוף זה ייגמר. אל תאיצו בסרט, יש לו חיים משלו. תאכלו פופקורן ותשתדלו ליהנות. בוקר טוב ויום בלי כאבי לב וראש ולבלב וכבד”.

אביב גפן. צילום: פייסבוק

אביב גפן: “יש תחושה שברגע שביקשו מאתנו לתפוס מרחק רק אז הבנו כמה התרחקנו וכמה אנחנו רוצים להרגיש קרובים”

אביב גפן העלה השבוע פוסט מעניין כשהוא כותב כ”המבוגר האחראי”: “מתגעגע לזמנים שהיה לנו את הפריבילגיה לשבת בסלון ולשנוא את האחר, למדוד את מפלס החיוכים של עמית סגל ולדאוג, ובעיקר לקוות, שלא יסתירו לבני גנץ את הטלפרומטר. תודה לכם עמודות של מנדטים שעמדתן שם בין השבטים ונדנדתם אותנו למעלה ולמטה. נתגעגע לגן המשחקים שלכם.

“אם אני כותב לכם בתור המבוגר האחראי אז כנראה שבאמת סוף העולם קרב. באתי לומר לכם בשם ציבור רחב: במציאות המוזרה שכותבת את עצמה בכל יום ביומו, הבוחרים ואני שהקפידו לבוא ולבחור בכם שוב ושוב מבקשים דבר אחד: אל תקיימו את הבטחות הבחירות שלכם, לא נדרוש מכם לקיים ולא נכעס עליכם. אבל אנחנו כן נכעס אם לא תקיימו הבטחה אחת: להבטיח את שלומנו ולפעול לטובת כלל הציבור, להבטיח את שלום הימין והשמאל, את שלום ערביי ישראל והדתיים.

“אני קורא להקמת ממשלת אחדות-חירום בישראל, כי אין פתרון אחר ואין לזה זמן כרגע. ולקורונה לא אכפת מי יהיה ראשון. השנאה תחכה לימים יפים יותר. למי אכפת מי ניצח בזמן הזה שכולם מפסידים?

“אם יש דבר אחד שאני הכי גאה בהיותי ישראלי זו הערבות ההדדית. אם תיפול בניו-יורק בסנטרל פארק אולי תמהוני יבוא בטעות וישאל לשלומך. אבל פה בישראל, הדביקה והמדבקת, אם אתה נופל כולם ירוצו אליך וירימו אותך. זה היופי בישראל ואת זה פספסנו כבר כל כך הרבה שנים.

“בשבוע האחרון השיר שלי ‘סוף העולם’ דפק קאמבק. אני שב ומדגיש לקהל שלי לא לשכוח את סוף הפזמון: ‘זה התחיל כשהפסקנו לחלום, כשהפסקנו כבר לקוות’. ממשלת אחדות-חירום זו התקווה שכרגע כולם זקוקים לה. עשיתי סבב פגישות, משמאל ומימין, וראיתי אנשים שעדיין מתבצרים באגו, בכבוד, בהישגים, בזמן שבחוץ הסופה משתוללת ולא הולכת לפסוח על אף בית, על אף מעמד ולא אכפת לה מה הצבענו בבחירות האחרונות.

“חשוב לי להוסיף שגם ראיתי איזה יופי בתוך הסערה, ראיתי פחות קללות וגידופים ופחות קוטביות ושיסוע. הרמנו את ראשינו, כמו חיות היער ששומעות צעד של חיה ענקית צועדת לעברן. הפסקנו להילחם בינינו וחיפשנו את המאורה הקרובה ואת הביחד נגד העולם שם בחוץ.

“יש תחושה שברגע שביקשו מאתנו לתפוס מרחק רק אז הבנו כמה התרחקנו וכמה אנחנו רוצים להרגיש קרובים”.

שני כהן. צילום: יח”צ

שני כהן: “הווירוס הזה בא לומר לנו ‘יא מטומטמים, יש לכם עוד הזדמנות. תעצרו שנייה, תעשו בדק בית, תשנו! תעשו שיהיה לכם נעים לפני שהכל יגמר'”

גם השחקנית והקומיקאית שני כהן מ”ארץ נהדרת” העלתה השבוע פוסט מרגש. וכך היא כתבה: “קיבלנו תזכורת, הזדמנות. התראה לפני ניתוק. מכל עבר אני שומעת את הביטוי ‘לא סתם’… ‘לא סתם שזה התחיל בסין, המעצמה הכי מזוהמת בעולם, לא סתם זה לא פוגע בילדים, לא סתם…’

“אם היינו בתקופת התנ”ך אז זה הרגע הזה שחרון אפו של אלוהים עולה, כי העם איבד כיוון. העולם איבד כיוון, אנחנו איבדנו כיוון. בעיקר בין אדם לחברו. שזה הכי חשוב לזה שחרה אפו, לא?

“זה מתחיל מגבוה (“לא סתם ראשי המדינות נדבקו”, גם זה אמרו), ומחלחל מטה. לאט ובטוח. כמו החיים בשנים האחרונות. שנאה ובוז לכל מי שלא חושב כמוך, לגיטימציה לאלימות על כל סוגיה, המתנה בסיבוב כמו חיות טרף, לראות מי אמר משהו שיכול להתפרש רע ואז להצית, לשנוא. לאהוב לשנוא, להתלהב מזה ולהתרגש מזה.

“אחד הזיכרונות החזקים והמשמעותיים שהיו לי אחרי שאחותי נפטרה, היתה תחושת תסכול. החנק מהמחשבה שאין מה לעשות, שמי שמת מת. זה נורא ואיום להרגיש ככה, הרגשתי איך התהום הענקית והחשוכה מאיימת לבלוע אותי, ואז אחרי שכבר הייתי מותשת ממלחמות פנימיות נגד האוויר, הבנתי לעומק, לא רק בראש, בגוף.

“אנחנו לא יכולים לשלוט במה שיקרה לנו, ואין לנו אפשרות לתקן ולהחזיר את מה שכבר עבר לצד השני. אבל נשבעתי לעצמי שכל מה שיש לי שליטה עליו, מה שכן אפשר לשנות – אני אשנה. אני רוצה לעצמי ‘עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה’, אמר האיש ההוא…

“הווירוס הזה זה כמו מוות קטן של מישהו גדול. בא לומר לנו ‘יא מטומטמים, יש לכם עוד הזדמנות. תעצרו שנייה, תעשו בדק בית, תשנו! תעשו שיהיה לכם נעים לפני שהכל יגמר’. כי אחרי? נשארים רק זיכרונות כואבים וכאב משוגע.

“תהיו עם סבלנות, אל תשפטו למשל, אתם אף פעם לא יודעים כלום. תשנו את המנוע שלכם, ממנוע שחור מקולקל של אוטו מעשן למנוע חדש ונקי, מנוע של אהבה. נסו לצחוק, מכל מה שרק אפשר. לחייך במקום להתעצבן.

“חייבים לשנות. קיבלנו הזדמנות. צריך לאמן את עצמנו לחשוב אחרת, עם אהבה ועם חמלה, עם תודעת נתינה פשוטה, בלי חשבונות, עם חיוך אמיתי שיתחיל מבפנים ויתפשט החוצה. זה כמו לאמן שריר, בהתחלה נראה אבוד – ואז פתאום יש שינוי. נשבעת. עשיתי את זה”.