איך אשה שפויה, נורמטיבית, הנמצאת במשבר, הופכת למריונטה בידי אדם מניפולטיבי?

אחרי “עושה כרצונו” בהבימה, מעלה המחזאית איה קפלן את ההצגה “השיבה” בהקאמרי, העוסקת גם היא בנשים החוות דיכוי, הפעם באחת הנשים שחיו בהרמון של גואל רצון. קפלן בוחנת בשני המחזות את ה”אפטר שוק” ומתחבטת בשאלה: האם באמת ניתן להמשיך הלאה, להשתקם, לבנות מחדש עולם אחר, או לחזור – כמו במקרה של נועה, גיבורת “השיבה”, לעולם הקודם, המוכר

משתתפי ההצגה “השיבה” בהקאמרי. צילום: רדי רובינשטיין

המחזאית איה קפלן טיפלה בשנים האחרונות בכמה אירועים דרמטיים שהתרחשו במציאות הישראלית, ועיבדה אותם לביצוע בימתי. המשותף בין  “עושה כרצונו”, ההצגה שעלתה בתיאטרון הבימה, על פי ספרה של אסתי ויינשטיין שהתאבדה, לאחר שאולצה להתנתק מילדיה כשעזבה את כת חסידי גור, לבין “השיבה” בתיאטרון הקאמרי, שמספר על נועה, נערה מקיבוץ במרכז הארץ, המשנה את שמה לאורה ומצטרפת לכת של גורו (בדמותו של גואל רצון) שבה היא שוהה שנים ארוכות, יולדת לו ילדים ולמעשה נמצאת במעין עבדות מרצון – היא העובדה שבשתיהן השיבה היא שיבה מאוחרת, בלתי אפשרית – למרות שלכאורה על פני השטח שתי הנשים משתחררות מהכת/חברה החונקת אותן ולא מאפשרת להן ביטוי אינדיבידואלי.

בשיחה עם איה קפלן, המחזאית, היא הדגישה בפניי: “בזמן האחרון אני נוטה לעסוק ביצירות שלי בנשים ובעיקר בנשים החוות דיכוי. בזמן העבודה על ‘עושה כרצונו’ צללתי אל תוככי הדיכוי העמוק שאותן חוות נשים החיות בחלק מן החסידויות הקיצוניות בישראל. העבודה על ההצגה טלטלה אותי והיה לי ברור שגם היצירה הבאה שלי תעסוק בכך”.

לדברי קפלן, “ב’עושה כרצונו’, הגיבורה משלמת מחיר נורא על כך שהיא מעזה לצאת לחופשי. כאשר נחשפתי לעולמן של נשים ניצולות כתות היה לי ברור שאני רוצה לכתוב מתוך זווית החזרה הביתה. מה קורה ביום שאחרי העזיבה את הכת, כאשר מתגלה המחיר העמוק שאותו תיאלץ הגיבורה לשלם. לכן קראתי למחזה ‘השיבה'”.

שמואל וילוז’ני ונטע גרטי ב”השיבה”. צילום: רדי רובינשטיין

קפלן בוחנת בשני המחזות האלה את ה”אפטר שוק” ומתחבטת בשאלה: האם באמת ניתן להמשיך הלאה, להשתקם, לבנות מחדש עולם אחר, או לחזור – כמו במקרה של נועה, לעולם הקודם, המוכר. בעיניי, בשני המקרים התשובה אינה חד משמעית, אבל היא נוטה להצביע על העובדה שהכלא הוא כלא פנימי, שהנשים לא משתחררות ממנו לגמרי והוא ממשיך ללוות אותן גם כשהן, הלכה למעשה, חופשיות לעשות כרצונן – ולא כרצונו.

תפאורת ההצגה  – חדר בקיבוץ, עם גינה, ספסל, פנס בודד, עץ מניב פירות – כל מה שאמור לשדר צמיחה ופסטורליה, עובדת במחזה כקטליזטור המדגיש את חוסר היכולת לחזור נפשית אל כל מה שהיה קודם לכן, ועומד בניגוד משווע לאורה/נועה שמגיעה עם חמשת ילדיה (כשכולם לבושים בבגדים ארוכים ומסורתיים – כפי שהכתיב מנהיג הכת) בחזרה אל הוריה בעל כורחה, לאחר שהוצאה בצו בית המשפט מביתו של בעלה/הגורו.

התנאי שמציבה לה המשטרה הוא, שהיא תשהה בקיבוץ ושהוריה יהיו למעשה אחראים עליה ועל ילדיה. קשה וכואב לצפות במפגש בין אורה לאמה – דווקא משום שהאם, בגילומה של אודיה קורן, משדרת כל כך הרבה חום ואמפטיה, מה שמאפיין מאוד את קורן כשחקנית – עד שהשאלה הראשונה שזועקת מתוך המפגש הוא מה קרה בדיוק? מתי כל זה הלך והתקלקל?

גלעד שמואלי ונטע גרטי ב”השיבה”. צילום: רדי רובינשטיין

לשאלה הזו לא קיבלתי תשובה במהלך ההצגה ביחסים בין האם לבת. התשובה הגיעה במרומז דרך האב. בסיום ההצגה, למרות שאורה משנה את שמה ואת שמות ילדיה וחוזרת לחיק משפחתה הגרעינית, נותרת טינה גדולה בין האם, אשר במפגין מפנה את גבה אל האב, לאחר שנודע לה שבשלב מסוים רצתה בתה לחזור הביתה, והאב סירב לבקשתה וכך, למעשה, סגר בפניה את הדלת המטאפורית והפיזית לחזרה לחיק משפחתה, וגזר עליה עוד שנות גלות רבות בקרב הכת.

דמותו של האב, כסוג של איש עקרונות, שבטוח שעקרונותיו הם אלה שכולם צריכים ללכת לאורם, מקבילה למעשה לדמותו של הגורו (בגילומו המצוין של שמואל וילוז’ני), ואולי מבחינה פסיכולוגית ניתן להבין מדוע בחורה צעירה שחונכה במחשבה שיש רק דרך אחת ובה צריך ללכת – מול גבר דומיננטי כאביה, תלך שבי אחרי דמות מניפולטיבית בעלת עקרונות אחרים כ”משיב התשובה” או “אבינו” כפי שהיא וילדיה מכנים אותו.

נטע גרטי, בתפקיד הראשי, מגלמת בצורה אמינה את נועה/אורה, הנעה בין הרציונל שהיא מכירה מהבית, ובין הרגשות שמציפים אותה כאשר הגורו מצליח לחדור לנפשה, ובאותה צורה מציגה גם את ההתפכחות הכואבת, ומצליחה להעביר את ההיסוס בשאלה: האם חזרה לגמרי לחייה הקודמים.

עדו מרקוביץ’, רות אסרסאי ונטע גרטי ב”השיבה”. צילום: רדי רובינשטיין

לצידה של גרטי, כאחותה הצעירה, משחקת מיה לנדסמן במשחק מוחצן ומלא אהבה, שבניגוד להוריה אינה “הולכת על ביצים” לא ליד אחותה ולא ליד אחייניה ומצליחה, בכוחה של אהבה ללא תנאי, להמיס מעט את חומות הקרח שבנתה נועה בלבה, כלפי משפחתה הגרעינית.

מלבד העובדה שהסיפור נשען על מקרה אמיתי, חשיבות ההצגה היא בביסוס ההכרה וההבנה, עד כמה אדם שפוי, נורמטיבי, הנמצא במצב משברי כמו נועה, יכול להפוך למריונטה בידיו של אדם מניפולטיבי כמו הגורו בדמותו של גואל רצון, וכמה המונח “כת” אינו שייך לתרבות אחרת, ארצות אחרות וחשוכות, אלא שהוא קיים גם כאן ועכשיו – בישראל, מעבר לרחוב.

בסיום ההצגה עלתה לבמה יהודית הרמן, אחת מנשותיו של גואל רצון וסיפרה על חייה בכת ועל החיים אחרי – בחזרה בקיבוץ. למרות שהסיפור ידוע ומוכר ואף עובד לסידרת טלוויזיה, מצליחה קפלן להביא זווית ראייה שונה ואחרת, אשר גורמת לנו לשאול שאלות גם על מסגרות שלכאורה אין עליהן עוררין כמו משפחה ולהיוותר ללא תשובה, רק עם סימני שאלה רבים נוספים.