ענת לב-אדלר: “הפרידה מהמחזור החודשי שלי היתה מהולה באבל ואחת התוצאות היא גם הספר הזה”

מחברת רב המכר “אישה בעונת מעבר”, העוסק במשבר גיל ה-50, מדברת בגילוי לב על מה שרובנו מדחיקות

צילום: גל חרמוני

בגדים: מאיה נגרי; איפור: סבטלנה קריחלי

ענת לב-אדלר: “התשוקה נשחקת, היא נשחקת כי זהו טבעה, היא קצרה כגלויית דואר, והחוכמה היא לדעת איך להשלים עם זה”

את ענת לב-אדלר אני מכירה למעלה מ-30 שנה. במשך שנים, במקביל לעבודתה כעורכת ב”ידיעות אחרונות”, היא כתבה גם במגזין “עולם האשה” שאותו ערכתי. כבר בתחילת דרכה העיתונאית לא היה אפשר להתעלם מהחריצות ומהמרץ הבלתי נלאים שלה.

כיום, בגיל 53, נשואה, אמא לשני ילדים בוגרים, היא עיתונאית וסופרת מצליחה, מרצה לנשים על תהליכי אמצע החיים, פעילה חברתית בתחום מניעת אלימות כלפי נשים, מפתחת ומייצרת מוצרי השראה ותוכן לנשים ואושיה נחשבת ברשתות החברתיות.

רב המכר החדש שלה, “אישה בעונת מעבר”, שראה אור לפני כחודש, מציב במרכזו את אביגיל, מעצבת פנים בת 50, שבזמן שהיא בונה בתים של אחרים, החיים שלה מתפרקים. הרומן, שעוסק בפחדים, באובדנים ובשינויים של גיל 50 שלא הרבה מדברים עליו בתקשורת, התקבל בחיבוק ענקי על ידי הקוראות. “רבות מהן אומרות לי, ‘סוף סוף מישהי העזה לכתוב על הגיל הזה, שלא מדברים עליו'”, היא אומרת.

ענת, הרומן “אישה בעונת מעבר” עוסק בעיקר בניסיון להחזיר את התשוקה לזוגיות בגיל 50. אפשר להחזיר תשוקה שדעכה?

התשוקה נעלמת לא רק בזוגיות ארוכת שנים. היא נעלמת מתוך כל דבר שאנחנו מתרגלים לעשות כמובן מאליו בלי לשטוף אותו מדי פעם במבט חדש ומרענן. גם אם עברנו לגור בברלין, נקום יום אחד בבוקר ונגיד לעצמנו, או.קיי, ומה הריגוש הבא. לכן השאלה שצריך לשאול היא לא מדוע התשוקה נשחקת, היא נשחקת כי זהו טבעה, היא קצרה כגלויית דואר, והחוכמה היא לדעת איך להשלים עם זה, או כמו שכתב פרוסט, שחיבר את “בעקבות הזמן האבוד”: “מסע תגליות אמיתי לא כרוך בחיפוש אחרי נופים חדשים אלא ברכישת עיניים חדשות להתבונן בנוף הקיים”. וזה מה שאני תמיד מחפשת, באמצעות הגיבורות של הספרים שלי, את העיניים החדשות הללו.

במה את דומה לאביגיל ובמה לא?

“אני דומה מאוד לאביגיל בכך ששתינו דרמטיות מאוד, קיצוניות במנעד הרגשות שלנו, ילדותיות לפעמים, רואות את הדברים בשחור-לבן וכמעט לא מוצאות את האמצע. אני פחות דומה לה באומץ שלה להישבר לרסיסים כדי להדביק את עצמה מחדש ואני גם לא הייתי מעזה לעבור לגור בבית דיור מוגן. גם לנסוע לגור לבד באוטובוס בקיבוץ שכוח אל בעמק הירדן זה לא משהו שהייתי עושה בקלות והיא מחליקה אליו במדרון הרגשות שמאפיין אותה. מצד שני, גם היא וגם אני הצטלמנו בעירום – חוויה מומלצת לכל אישה באמצע החיים.

ענת לב-אדלר: “במשבר גיל 50 את נעה אל עבר ההשלמה. ותמיד להשלים עם מצבים זה משהו שדורש מאיתנו הרבה יותר”

הרומן הקודם שלך, “כותבת ומוחקת אהבה”, עסק במשבר גיל ה-40. מהו לדעתך ההבדל בין משבר גיל 40 ל-50? מה קשה יותר?

משבר גיל 50 מאתגר יותר. במשבר גיל 40 את נעה אל עבר התקווה. במשבר גיל 50 את נעה אל עבר ההשלמה. ותמיד להשלים עם מצבים זה משהו שדורש מאיתנו הרבה יותר. ההשלמה הזו של גיל 50 יש בה הרבה מאוד שלוות נפש וקבלה עצמית, אבל מצד שני יש בה גם הרבה מאוד פרידות מדברים שבאמת כבר לא יחזרו ובראש ובראשונה היכולת להביא מתוכנו חיים. לי זה קשה מאוד. אני כמובן משלימה עם זה ככל שאני חווה את זה לאורך זמן, אבל הפרידה מהמחזור החודשי שלי היתה מהולה אצלי באבל ואחת התוצאות היא גם הספר הזה.

מהו השבר או הפחד הגדול ביותר במשבר גיל 50?

בעיניי, הפחד הכי גדול הוא אובדן הרלוונטיות והתחושה שהעולם ממשיך להתקיים בלעדינו ובעצם “מזדכה” עלינו. זו תחושה לא פשוטה. מצד אחד, אי אפשר להדחיק אותה לאורך זמן ומצד שני, צריך לדעת לקבל אותה ולהתרווח בתוכה, כי האופציה היא להפוך להיות אנשים ממורמרים ולחיות בתחושה של החמצה, וזה ממש-ממש לא משהו שאני מסוגלת או יודעת לעשות. הדבר הנוסף שמפחיד, לפחות אותי, זה השינויים של הגוף כתוצאה משינויי ההורמונים – וכאן צריך כבר התערבות של גורם מקצועי, כל אחת לפי ראות עיניה, כדי להשיב לנו במידת האפשר את מה שהגוף זקוק לו באופן המיטבי.

מהם, בעינייך, היתרונות של הגיל?

הרבה מאוד יתרונות. היכולת להיות נאמנה באופן הרבה יותר גורף לעצמי ופחות להקשיב לקולות מבחוץ. העובדה שאני כבר לא ממהרת לשום מקום, לא רוצה להשיג שום דבר ומה שיש לי הוא מה שטוב לי איתו ובמחיצתו. ההבנה שיש לי הרבה מאוד – אהבה, משפחה, חברות, כישרונות, תחומי עניין ועשייה. היכולת להביט על הדברים בפרספקטיבה רחבה ולחייך ולצחוק מהבדיחות הפנימיות שלי עם עצמי ועם הקרובים אליי. כי הכל באמת עובר, חביבי. צריך ליהנות מכאן ועכשיו. כי עוד רגע גם זה חולף.

מהי העצה הכי טובה שקיבלת בעניין הגיל?

לזכור שהיום אני הכי צעירה שאהיה אי פעם.

האם גם גברים עוברים משבר בגיל 50?

לפי התגובות שאני מקבלת מגברים שקראו את הספר ומאוד התחברו אליו, גברים בהחלט עוברים משבר בגיל 50 ולפי מה שהם אומרים הוא משמעותי עבורם. העובדה שהרבה מאוד גברים קוראים את הספר ומתחברים לתחושות של אביגיל, הגיבורה, מפתיעה, משמחת ומרגשת מאוד.

ענת לב-אדלר: “אביגיל לא פוחדת לאבד את האהוב, היא פוחדת לאבד את עצמה ורק כאשר היא מתעמתת עם כל הפחדים האלה ומתרסקת, היא מבינה שאין לה אלא להדביק את עצמה מחדש”

האם ועד כמה את פוחדת להזדקן?

אני לא פוחדת להזדקן. אני פוחדת שהזיקנה תשתק את היכולת שלי להתרגש ואביגיל גם אומרת את זה בספר בצורה מאוד נחרצת. אני פוחדת מתלות שנובעת ממצב גופני משתנה, מאובדן החופש, מאובדן עזוז הנעורים, ואני אצטרך למצוא דרכים להתמודד עם הפחדים הללו כי בהינתן שהאלטרנטיבה היא להפסיק לחיות, נדמה לי שעדיף להזדקן. עד גבול מסוים, כמובן. יש גם את העניין של היחס של החברה שלנו לאנשים זקנים, וזה כן משהו שאנחנו צריכים לתקן ולשנות.

את אישה חזקה, פמיניסטית, פעילה נגד אלימות במשפחה. איך זה שהגיבורה שלך, אביגיל, מתמוטטת מרומן נכזב עם האקס המיתולוגי של נעוריה?

היא לא מתמוטטת מרומן נכזב. היא מתמוטטת מההבנה שהיעדרו של הרומן הזה מסמל את כל מה שהיא פוחדת להתמודד איתו – הזיקנה שתיכף תתנפל עליה. מייקי, האקס המיתולוגי, שאומר לה בתחילת הספר שזהו, סופית זה נגמר, בכלל לא מופיע כדמות עגולה בספר, הוא רק מסמל את כל האובדנים כולם שאיתם היא מתמודדת – המחזור, ההורמונים, הילדים שגדלים ועוזבים את הבית, השינויים הגופניים, השינויים במצב הרוח – אביגיל לא פוחדת לאבד את האהוב, היא פוחדת לאבד את עצמה ורק כאשר היא מתעמתת עם כל הפחדים האלה ומתרסקת, היא מבינה שאין לה אלא להדביק את עצמה מחדש. “כי רק  כשמתבוננים היטב מגלים שבעינו הטורפנית של החורבן מהבהבת סירת גאולה”. אבל הסירה היא תמיד פנימית.

מה היתה ההשראה שלך לכתיבת הספר?

אני לא חושבת שזו היתה השראה. אלה היו תחושות שהצטברו בתוכי ככל שהמחזור שלי הלך והשתגע, הלך ונעלם, ככל שהילדים הלכו ונמשכו מתוך ידיי המחבקות אל הים הרחב של החיים, ככל שהבנתי שהגוף שלי כבר לא מה שהיה, שהחשק המיני נעלם, שהאיברים הפנימיים והחיצוניים צונחים ושאני חייבת לעשות משהו עם כל הצונאמי הזה. ובדרך כלל מה שאני עושה במצבים האלה זה כותבת. כל השנים מאז שיצא “כותבת ומוחקת אהבה”, אמרו לי תכתבי, למה את לא כותבת, הקוראים ישכחו אותך, יש לך מומנטום. אבל באמת שלא היה לי מה להגיד. ורק כאשר התחיל להיות לי מה להגיד, הגיעה אביגיל וחטפה אותי לתוכה. היא באמת דמות חזקה שיכולתי לסמוך עליה שתסחוב עלילה שלמה ולכן גם נתתי לה את החופש לעשות את זה בלי להפריע לה. תכננתי בכלל לכתוב ספר אחר, על זוג שנתקע בתוך בית שהוא משפץ ולא מצליח לגמור את השיפוץ, אבל החיים זה מה שקורה לך בזמן שאת מתכננת תוכניות, וגם הכתיבה.

עטיפת הספר “אישה בעונת מעבר”

מדוע נתת לספרך את השם “אישה בעונת מעבר” ולא “אישה בגיל מעבר”? האם באמת מדובר ב”עונה”?

אני חושבת שכן. כבר היום, ארבע שנים אחרי שהתחלתי לכתוב את הספר וכמה חודשים אחרי שסיימתי לכתוב אותו – אני אישה אחרת, בעונה אחרת. השינויים הם תכופים, בטח בגיל הזה שמתחיל בתקופה סוערת מאוד של פרה-מנופאוזה, כאשר אנחנו לא באמת מבינות מה קורה לנו בגוף ובנפש ולאן הטלטלה ההורמונלית לוקחת אותנו, והנה אני כבר בתקופה אחרת שבה אני הרבה יותר רגועה ושלווה ומבינה לאן אני נוסעת מכאן – פחות או יותר – בעוד אביגיל בין דפי הספר עדיין בעונת המעבר שלה. ודרך אגב, משמעות השם היא גם משך הזמן של העלילה – שמתרחשת בין החודשים מרץ ליוני. כל הספר נמשך שלושה חודשים – עונת מעבר אחת.

כשאת בעיצומה של הכתיבה, מהו היחס שלך לדמויות שאת יוצרת?

אני הופכת להיות הן והן הופכות להיות אני. במשך ארבע שנים אני הייתי אביגיל. הסימביוזה היא כמעט מוחלטת. כשיצרתי את וישניאק, השותף של אביגיל, התחלתי כמוהו לקלל באיטלקית. כשנרי הלך עם מכנסיים שנופלים ממנו, שמתי לב שעברתי למכנסיים רחבים. אביגיל גיבורת הרומן היא מעצבת פנים שלובשת בעיקר צבעים בהירים, בדים פריכים ומכנסי פשתן ובשנים שכתבתי אותה זה בעיקר מה שלבשתי. נכון שזה התחבר גם עם הקורונה ועם זה שבעיקר היה לי צורך בבגדים נוחים ופחות בשמלות אדומות כהרגלי. אבל יש בהחלט השפעה של הדמויות והלך הרוח שלהן על ההתנהלות שלי.

שאלון בזק

מהו הז’אנר הספרותי האהוב עלייך?

רומנים פסיכולוגיים.

שלושת הספרים שהשפיעו על חייך?

“ספינות הלב” מאת בנואט גרול, “כשהכריש ישן” מאת מילנה אגוס ו”אישה שבורה” מאת סימון דה-בובואר.

גיבורה ספרותית שהשפיעה עלייך?

שרה אהרונסון.

ספר הילדות שלך?

“שרה גיבורת ניל”י”.

ספר שתקחי לאי בודד?

“ספינות הלב”.

ספר ליד מיטתך?

האייפד עם האפליקציה של “עברית”.